התפילה היא “עבודה שבלב”, ואכן התפילות משקפות ומתארות הרהורים ובקשות שבלב האדם המתפלל. עיון השוואתי במקורות מקבילים של ‘מודים דרבנן’ יכול ללמד רבות על תפישת עולמם ומחשבות ליבם של יהודי ארץ ישראל לעומת אלו של יהודי התפוצות.
כשהחזן מגיע לברכת הודאה בחזרת הש”ץ ומשתחווה, כל הציבור משתתף אתו בהודאה, כפי שנאמר כבר בירושלמי: “הכל שוחחין עם שליח ציבור בהודאה, רבי זעירא אמר ובלבד במודים”.1 גם לפי הבבלי, העם מצטרף לומר דברי הודאה כששליח הציבור אומר ‘מודים’: “בזמן ששליח צבור אומר מודים – העם מה הם אומרים” (סוטה מ’ ע”א). חשיבותה של תפילת ‘מודים דרבנן’ נקבעה הלכה למעשה בסוגיה, לפיה היחיד לא יתחיל את תפילתו בלחש, אם לא יוכל לגמור ולהצטרף לתפילת הציבור כשהחזן יגיע לברכת ‘מודים’…